לא מפסיקים לחשוב עליך ערן
לפעמים צריך משהו שיזכיר אז הנה היום הייתי בהלוויה של חבר שנהרג בצוקית בתאונה בקורס טיס.
הוא היה גולש קייט, ונזכרתי איך כל כך רצית שאני אלמד אותך קייט... כבר קבענו איזה יום בהרצליה אבל לא יצא בסוף... מי חשב אז שלא יהיו עוד הזדמנויות לעשות את זה.
אם תיפגשו שם למעלה אתה תתחבר אליו מיד, את שניכם היה אפשר לזהות במים בקלות- פשוט רואים חיוך גולש!

למשפחת זולדן, לסבתא טובה וסבא ישראל ולכל הסובבים "למורשת ערן זולדן", באהבה ובערגה ותוגה. זה לא מקרה שיום הולדתך ויום הזכרון לחללי מלחמת יום הכיפורים חלים כמעט בעת אחת. כיוון שלוחמים כמותכם שיצרו מורשת בחייהם הקצרים חרטו בליבנו לעולמים את הערך העליון להקריב את עצמנו לאהבת האדם לזולתו. וכפי שאביך שמוליק כתב בחנוכת חדר ההנצחה בבסיס פלסר"צ: "ערן, כמה חבל". זוכר, כל רגע, במשך כל ימות השנה, דוד "רומק"

בבית הספר סיפרו לנו עלייך המון דברים ,
איך שהיית מצליח בענפיי ספורט .
אני מאמינה למורות שמספרות עלייך את הדברים האלו ואפילו שאני לא מכירה אותך ...
אני מתגעגעת .

(דברים שנכתבו עבור האזכרה של ערן)
ערן, יש לי סיפור קטן בשבילך,
אחרי כל המולת הפרידה, הנחיתה, העיר הגדולה, המסיבות, הנסיעות. הגעתי לפסגה של הר קטן, צנוע כזה- מוזר, שקט. ידוע שאדם מודד את התקדמותו בעזרת הפסגות אותן הוא צולח, אז כנראה ששם באמת התחיל הטיול שלי.
אני מודה ומתוודה שעד אז לא כל כך חשבתי עליך. זה לא ששכחתי, שרציתי. פשוט עם כל הריצות, ההיכרויות, הניסיונות, המוח מתרוקן- לא זוכרים אף אחד. הרי בשביל זה נסענו לא?
אבל אז, עם כל השקט מסביב, עמודי הגרניט האדירים, כיפת הקרח הדרומית שנמשכת מתחת לרגלים עד מה שנראה כמו האינסוף... מצאתי אותך לידי. אני זוכר שהתפלאתי פתאום, "אותך לא ראיתי הרבה זמן" אמרתי לך, אולי לעצמי.
שקעתי במחשבות, קצת עייף, קצת מסונוור מגושי הקוורץ הקטנים שמכסים את הקרקע הוולקנית, פתאום טפח על שכמי בעדינות איש זקן. ובראותו שאני מהורהר אמר בחיוך "ההר הקטן הזה, בגלל שהוא מנצנץ, היה במשך שנים נקודת ציון בנתיב הטיסה הישן של האנדים. אומרים שמי שסימן אותו היה אקזופרי- סופרו של הנסיך הקטן". הזקן דיבר בטבעיות, כאילו הוא מסביר את הדבר הכי פשוט בעולם. כאילו ראה אותך יושב לידי שם על הסלע.
הרמתי אבן קטנה אז, ובלי לשים לב הנחתי אותה בכיס. האבן נמצאה עלי מאז בכל מקום (זה לא מסובך כמו שזה נשמע- בטיול גם ככה לובשים את אותו זוג מכנסיים במשך- 10 חודשים). האבן שלך ערן. הטיול שלך. ההר ההוא שלך.
אני לוקח את האבן המוזרה הזו, שאיכשהו משקלה כבד וקל גם יחד- גם השבוע, אל הצד השני של העולם הפעם. אולי אניח אותה אצלך פה יום אחד. עם כל זיכרונותיה וחוויותיה- שלך היא.

I'd like to pay my respects to the Zoldan family and especially Yael. I only wish I'd had the privillege of meeting you Eren. You were one hell of a guy. rip.