כאשר מישהו מאיתנו מאבד את החבר הטוב והקרוב שלו, הוא לא מקבל שום תואר.
לא "יתום", לא "אלמן" ולא "שכול".
לאנשים במצב כמו שאנחנו, החברים, נמצאים היום אין שום תואר. פשוט חסר.
את החוסר הגדול הזה במילה מתאימה אחת, אני רוצה לנסות למלא בכמה מילים.
 
כל אחד מאיתנו הכיר את ערן במשך תקופה שונה, וזכה להכיר אותו בנסיבות שונות ובמצבים אחרים.
ערן, עד כמה היית מוכשר בכל כך הרבה תחומים שונים כולנו פה יודעים, ועל שההספק שלך היה כמו של אדם בן ארבעים.
מאותו בוקר יום ראשון בקורס מו"ס שבו הכרתי אותך הבנתי, שאתה שייך לאותו קומץ האנשים שאפשר להגיד עליהם המון דברים אבל, אי אפשר, פשוט אי אפשר להיות אדישים אליהם.
לא היית מסוגל לשבת דקה אחת בשקט - לא הפסקת לעשות דברים. השפעת על הסביבה שלך ולא הושפעת על ידה.
באותו יום שישי, ארור, אחר הצהריים עם קבלת הידיעה - עוד לא עיקלנו את משמעויות הבשורה.
ברגע הכל נהיה יותר שקט.
ערן, מי יעשה חיקויים של כלילה? מי ינסה, בלי הצלחה, להגן על ה"צופיפניקים" ועל כל ה"רעננים" בויכוחים עם אברהם? שאני אף פעם לא ממש הבנתי..
אותם הכניסות בסערה לחדרים נפסקו פתאום. ומה לנו נשאר??? רק החלל הגדול שהותרת עד היום.
 
כמעט בכל פעם שאני רואה מטוס קל בשמיים, שאני מביט בשייטים בים, כשאני שומע על תזמורות של בני נוער, כשמעלים זכרונות מהצבא, אפילו במטווחים במסגרת העבודה - וסתם לפעמים בלי סיבה, אני מוצא את עצמי מדבר עליך, מספר עליך.
ערן, אתה פתיל יצירה שכבה ללא טעם,
שתמיד יפרח ולעולם לא יקמול.
 
בנסיבות מצערות זכינו להכיר משפחה מופלאה, שאוהבת בלי סוף.
שמוליק, ריקי, יעל, סבא ישראל וסבתא טובה -
תמיד לצדכם, החברים מהצוות.

ערן היקר,
 
לפני 4 שנים, ויום, עוד היית איתנו. חיית איתנו.
לבשת את המדים באותו יום ראשון והלכת לצבא. לא ידענו שאותו שבוע עומד להיות כל כך ארוך. הוא נמשך כבר 4 שנים.
אומרים שהזמן מרפא. זה אפילו לא חצי אמת. ואצלך ערן, הזמן רק מכאיב. ברור לי מה תכננת ליום בו היית צריך להשתחרר. היית מן הסתם מארגן את ה "טיול של אחרי הצבא" לך ולכל החבר'ה שהיו מצטרפים אליך. אח"כ היית חוזר וממשיך לאוניברסיטה ומשם השמיים היו הגבול. זה נכון, החברים הולכים במסלול בשבילך ויש לך נציגים טובים. אבל אתה ערן עצרת מלכת ואת זה הזמן לא ירפא לעולם.
 
אתמול בלילה נכנסתי לאתר שבנו לזכרך. הצצתי בסרטונים ובתמונות שלך, עברתי על אין ספור תרשומות בספר אורחים והדלקתי נר. שם אתה חי, השמחה שלך עדיין צוחקת והעיניים עודן חולמות. אני מסתכל על תוואי הפנים שלנו החברים והמשפחה, קצת הזדקנו,קצת קמטים ,אתה ערן נשארת בן עשרים.
 
בחרת להתגייס, התנדבת לשרת וזאת על אף שיכולת להמשיך להגשים את החלומות האישיים שלך. וויתרת על טובתך האישית למען המדינה והיית לחלק מקבוצה מיוחדת של אנשים שהם לא מובנים מאליהם. ודאי לא היום.
אגב, אין לי ספק שגם במילואים היינו נפגשים.
 
במלחמת לבנון השנייה השתתפתי במאמץ העיקרי של כוחות המילואים של היחידה. ביום שבת ה-12 לאוגוסט לפנות בוקר מרחק 400 מטר מאיתנו הופל מסוק יסעור ובו חמישה אנשי צוות. הייתי עד לרגעים האחרונים שלהם. איך הטיל מתביית על המנוע ואח"כ הניסיון הנואש של אנשי הצוות לייצב את המסוק באוויר, ההתרסקות והשקט שאחרי. ההלם. קשה לתאר מחזה שכזה.
רגעים מאוחר יותר עדיין בין השיחים, נזכרתי בדברים שאמרתי לך בלוויה, ניסתי להקפיא את הרגע בו אתה מבין שהטיסה לא תצלח, מה עבר לך בראש - אני בטוח שלא חששת כי תמיד רצית יותר ולא פחדת. אני מנחש שרק הצטערת, הצטערת על הכאב של המשפחה שכל כך הערכת ואהבת ועל החברים שתמיד היית מוקף.
 
לפני ארבע שנים כשליווינו אותך בפעם האחרונה אמרנו כאן "דע מאין באת ולאן אתה הולך". ערן, אתה ידעת לאן אתה הולך הצבת לך מטרות וכבשת אותם. היית אהוב על חבריך ונערץ על ידי משפחתך.
 
זיכרונך יקר לכולנו.
מתגעגעים החברים.
זוכר תמיד,
ישראל.

יצא לי לקרוא ציטוט של יוני נתניהו שחשבתי שמאוד יתאים לצטט לך היום:
אני מאמין שהחיים בעיקרם אינם אוסף השעות והימים בין לידתו של אדם למותו, אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכם. הביטוי היותר חזק של היקום איננו זרימת הזמן לאורך חייו של אדם, אלא אוסף החותמות שהוא מטביע על הסובבים אותו מכח אישיותו ומעשיו - ואוסף החתימות שהעולם מטביע בו - דרך רגישותו ופתיחותו לגוונים היותר דקים של גילויי החיים.
כשאנו חושבים עלייך אנחנו מבינים שיוני צדק.
למרות שבילינו הרבה ביחד אני מבין שלא הזמן הוא שגרם לך להטביע חותם עמוק על כל כך הרבה אנשים, אלא האופי המיוחד שלך,התוכן שיצקת לזמן במחיצתך, הרגישות והפתיחות שלך לסובבים אותך
הם שהשפיעו עלינו כחברים שלך ובגלל זה אנחנו זוכרים ואוהבים.
מתגעגעים
החברים.

היום לפני ארבע שנים.
התעוררתי הבוקר בתחושה מוזרה,
בכל בוקר אני מתעוררת לעוד יום במרוץ החיים... רצה.רצה... והנה חולף לו עוד יום.
אבל היום ההרגשה שונה -לפתע הרגלים לא רוצות להתרומם, הדופק מואץ מבלי כל מאמץ ..
אני כאן אבל לא כאן, חושבת על הזמן שחלף ואיפה היית היום.
עוצרת את המרוץ ונזכרת בך, באדם,בחיוך,בשמחת החיים ובכל הדברים הרבים שלמדתי ממך......
עד היום בכל ריצה אני לא עוצרת ב20 דק ותמיד ממשיכה ל30 ולפעמים שקשה אני נזכרת במה שהיית אומר לי וממשיכה לרוץ.
ערן,תדע שאני לא שכחתי.

לא מפסיקים לחשוב עליך ערן
לפעמים צריך משהו שיזכיר אז הנה היום הייתי בהלוויה של חבר שנהרג בצוקית בתאונה בקורס טיס.
הוא היה גולש קייט, ונזכרתי איך כל כך רצית שאני אלמד אותך קייט... כבר קבענו איזה יום בהרצליה אבל לא יצא בסוף... מי חשב אז שלא יהיו עוד הזדמנויות לעשות את זה.
אם תיפגשו שם למעלה אתה תתחבר אליו מיד, את שניכם היה אפשר לזהות במים בקלות- פשוט רואים חיוך גולש!