שמואל, ריקי ויעל יקרים,
ערן, (או זולדן כמו שקראנו לך)
אתמול כשישבתי ודיברתי עם אביך, גיליתי (מה שידעתי בליבי תמיד) שלא הכרתי אותך, לא הכרתי.
לעיני נגלה רק קצה הקרחון, קצה קצה של עולם שניתן רק להתפעם ממנו ולקנא.
היו לך שאיפות וחלומות שהגיעו רחוק, רחוק רחוק הרבה מעבר לנקודת זמן שעמדת בה.
היום אני מבין, מבין באיחור, שהצבא היה קטן למידות שלך.
ניסיתי ביומיים האחרונים לנסות ולהקפיא את הרגע בו אתה מבין שהטיסה לא תצלח, לא הפעם, מה עבר לך בראש - אני בטוח שלא חששת כי תמיד רצית יותר ולא פחדת.
אני מנחש שרק הצטערת, הצטערת על הכאב של המשפחה שכל כך הערכת ואהבת ועל החברים שתמיד היית מוקף.
כשהתרסקת, התרסקו איתך גם כל החלומות.
כשנפרדו דרכנו לפני ארבעה חודשים, אמרתי לך (על הספסל מאחורה ביחידה, אתה בטוח זוכר) שאני מאמין בך ויודע שעוד תגיע רחוק.
האמנתי בך באמת.
היום נפרדות דרכנו לתמיד, מכאן, למרות שאני בטוח שמאוד תרצה (כי הרי אתה לא יודע לשבת במקום אחד יותר משתי דקות), אתה מאוד תרצה, אבל לא תוכל לצאת.
רציתי רק אם תרשה לי, לבקש ממך סליחה, סליחה אם לא נהגתי בך כראוי, סליחה אם לא ידעתי להעריך מספיק מה שהיה לי בידיים.
סליחה אם ציערתי אותך, סליחה אם גם קצת מאוחר מידי.
להתראות ערן, אנחנו מבטיחים להיות כאן בשביל המשפחה היקרה שלך.
ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך.

היינו ילדים וזה היה מזמן,
עקשנים, תחרותיים ובעיקר פטפטנים.
נלחמנו בגלים וברוח, צעקנו וצחקנו ובעיקר חלמנו לנצח.
בקיץ ובחורף, ללא מאמן רק שנינו, יצאנו לשיוטים ללב ים פתוח,
פמפמנו או פטפטנו והרבה צחקנו.
נסענו למדינות זרות להגשים חלומות, וידענו גם להתחלק באכזבות.
התבגרנו שם ביחד, הגבהנו מפרש והחבל מתחנו,
נקשרנו בין מים לשמיים, פתרנו בגרויות על המים.
תשובות לחידות שלך נתתי ובעיקר הרבה צחקנו.
גם לצבא הלכנו ותמיד תרמנו.
את החום והביישנות רק שנינו הכרנו.
ולפתע אותי לבד על החוף השארת ובדמעות את הים הותרת.
מסתכלת בתמונה ועודני לא מאמינה.
ואמור לי מדוע אני כאן לבדי עם הרוח?
נטע

זולדן!!
למה? באמת, כל הזמן אתה מחפש דברים חדשים. עוד ריגושים ועוד ריגושים.
מכיתה ו', כל שנה מדי שנה אני ראיתי אותך בשדה התעופה. לא ידעתי מי אתה, אבל תמיד נפגשנו, תמיד חייכת לכיווני את החיוך הערמומי הזה שלך, עם מן ניצוץ בעין, והמשכת ללכת. בדרך חזרה מהסקי שוב נפגשנו, ושוב אותו חיוך.
אחרי שנתיים, כבר אמרנו שלום וזה הפך למעין מפגש קבוע לפני כל טיול סקי.
עד שבתיכון נפגשנו רשמית. זה היה מוזר, אותו חיוך, אותו ניצוץ, אבל עם שם הפעם.
קשה לי להעלות אפילו זיכרון אחד שבו אתה לא מחייך. תמיד עושה רעש, תמיד צודק, תמיד חייב לבלוט ולהגיד את דבריך.
זה מה שאהבתי בך, לא היתה לך בושה, רצית, ניסית, עשית.
זולדן אתה חבר טוב, הבדיחות המעצבנות שלך, הציניות והחוצפה, אבל בסופו של דבר, אף פעם לא אמרת שאתה לא יכול לעזור.
הניצוץ והחיוך שלך ישארו איתי תמיד.
תודה על הזמנים המיוחדים שעברנו יחד, ולאן שהגעת, תמשיך לשמח את כולם.
ואני מקווה שהשלג טוב כל העונה!
אוהב אותך מכל הלב,
תום.