זולדן,
זו השנה החמישית שאני כותב מכתב שמתחיל בשם שלך,
זו השנה החמישית שאני עומד כאן, באותו מקום,מול הזיכרון שלך ומנסה לההסביר לעצמי שאתה אינך עוד.
לצערי רק פעם בשנה יוצא לי להתחיל בשם שלך, בד"כ אתה מופיע באמצע משפט. תזכורת למה שהיה.
אני רוצה לחדש לך ולספר לך מה קורה עם כל אחד מאתנו, אבל לא יכל.
אתה עדיין חלק מאתנו אבל לא מספיק, אני רוצה יותר מזכרונות, אני רוצה חוויות חדשות שאתה חלק פעיל מהן.
אני רוצה לשמוע סיפורים שלך, מהסוג שכל כך אפיין אותך, כאלה שאם מישהו אחר היה מספר לא הייתי מאמין.
זו עוד שנה שאני ממשיך הלאה, נתקל בדילמות,מקבל החלטות ושואל את עצמי: מה אתה הייתה עושה במקומי?
עכשיו אני מבין כמה החלל שהשארת גדול , אתה שהיית עושה הכל ומצליח בכל,אתה זה שגרם לנו להיות חבורה.
ערן זו השנה החמישית שאני עומד כאן מולך ומקיים הבטחה: את השיר "אבק ברוח" (dust in the wind) ביקשת מאתנו,החברים, להקדיש לך.
אוהבים ומתגעגעים
החבר'ה

I technecally dont know you but in truth I do. Avraham talks a lot about you. You seem to always come up at some point and I feel like I know you personally. I know you are missed by so many. I wished that you could have been in mine and Avrahams wedding to celebrate with us in person...Avraham also expressed this wish.He as well as I will never forget you.My you rest in peace.

zoldan, im amazed by you, i trully am. i go through these pages reading peoples words, seeing how even today your spirit, your story if i may call it that, is as strong as ever. people who you've never met, kids that heard about you from teachers are touched by you! you show them what it is to really live. what it is to be the best and try your hardest and peruse your dreams and goals. im not sure what exactly i want to tell you, maybe that im proud of you, i feel privileged to have known you and honored to be able to call you my friend. thank you...love you! and keep the powder fresh!

היום יום הזכרון ה - 27.04.09, עת חזרתי עם ילדיי מגני הילדים, ביקשתי לעצור עמם באנדרטת הצנחנים על-מנת להתת להם הסבר על מהות היום הזה, והם באופן ספונטאני הניחו את הדגל שקיבלו בגן הילדים שבקיבוץ בתוך אותיות שמו של ערן ז"ל, וביקשו לדעת יותר על החייל שבאותיות שמו הניחו את הדגל ומאד שמחתי לגלות הערב בגוגל את אתר ההנצחה הזה ואכן אדאג להעביר להם את המידע אודות ערן ז"ל.

כאשר מישהו מאיתנו מאבד את החבר הטוב והקרוב שלו, הוא לא מקבל שום תואר.
לא "יתום", לא "אלמן" ולא "שכול".
לאנשים במצב כמו שאנחנו, החברים, נמצאים היום אין שום תואר. פשוט חסר.
את החוסר הגדול הזה במילה מתאימה אחת, אני רוצה לנסות למלא בכמה מילים.
 
כל אחד מאיתנו הכיר את ערן במשך תקופה שונה, וזכה להכיר אותו בנסיבות שונות ובמצבים אחרים.
ערן, עד כמה היית מוכשר בכל כך הרבה תחומים שונים כולנו פה יודעים, ועל שההספק שלך היה כמו של אדם בן ארבעים.
מאותו בוקר יום ראשון בקורס מו"ס שבו הכרתי אותך הבנתי, שאתה שייך לאותו קומץ האנשים שאפשר להגיד עליהם המון דברים אבל, אי אפשר, פשוט אי אפשר להיות אדישים אליהם.
לא היית מסוגל לשבת דקה אחת בשקט - לא הפסקת לעשות דברים. השפעת על הסביבה שלך ולא הושפעת על ידה.
באותו יום שישי, ארור, אחר הצהריים עם קבלת הידיעה - עוד לא עיקלנו את משמעויות הבשורה.
ברגע הכל נהיה יותר שקט.
ערן, מי יעשה חיקויים של כלילה? מי ינסה, בלי הצלחה, להגן על ה"צופיפניקים" ועל כל ה"רעננים" בויכוחים עם אברהם? שאני אף פעם לא ממש הבנתי..
אותם הכניסות בסערה לחדרים נפסקו פתאום. ומה לנו נשאר??? רק החלל הגדול שהותרת עד היום.
 
כמעט בכל פעם שאני רואה מטוס קל בשמיים, שאני מביט בשייטים בים, כשאני שומע על תזמורות של בני נוער, כשמעלים זכרונות מהצבא, אפילו במטווחים במסגרת העבודה - וסתם לפעמים בלי סיבה, אני מוצא את עצמי מדבר עליך, מספר עליך.
ערן, אתה פתיל יצירה שכבה ללא טעם,
שתמיד יפרח ולעולם לא יקמול.
 
בנסיבות מצערות זכינו להכיר משפחה מופלאה, שאוהבת בלי סוף.
שמוליק, ריקי, יעל, סבא ישראל וסבתא טובה -
תמיד לצדכם, החברים מהצוות.